וידאו ישן צולם בשדות, לא בתמונות מלאות. deinterlacing הוא מה שהופך אותו לצפייה נכונה במסך מודרני — וכשעושים אותו לא נכון, מקבלים קווים מסורקים.
וידאו אנלוגי לא הקליט תמונה מלאה בכל פעם. במקום זה הוא הקליט שני חצאי-תמונה (שדות): אחד מכיל את השורות האי-זוגיות, השני את הזוגיות. הם הוצגו בזה אחר זה, מהר מספיק כדי שהעין תראה תמונה שלמה.
בטלוויזיית CRT ישנה זה עבד מצוין. הבעיה מתחילה במסך שטוח מודרני, שמצפה לתמונה מלאה בכל פריים.
אם מציגים וידאו שזור על מסך מודרני בלי טיפול, מקבלים תופעה מוכרת: קווים אופקיים דמויי מסרק (combing) שמופיעים בכל פעם שמשהו זז בתמונה. אדם שהולך, יד שמנופפת, רכב שחולף — כולם „מתפרקים” לשורות.
זה קורה כי שני השדות צולמו בזמנים מעט שונים, ובתנועה הם כבר לא מתלכדים לתמונה אחת.
הוא ממזג את שני השדות לתמונה מלאה אחת, בצורה חכמה. יש כמה שיטות, והבחירה ביניהן קובעת את האיכות:
הרבה המרות ביתיות מדלגות על deinterlacing נכון, והתוצאה נראית בסדר בתמונה נייחת — אבל מתפרקת לקווים בכל תנועה. זה אחד ההבדלים הכי גלויים בין המרה מקצועית להמרה חובבנית, והוא כמעט תמיד בלתי הפיך אחרי שהקובץ נשמר.
אתם לא צריכים להבין את הפרטים הטכניים — אבל כדאי לדעת שהמונח קיים, ולשאול ספק המרה אם הוא מבצע deinterlacing נכון. וידאו משפחתי מלא בתנועה: ילדים רצים, חתונות, מסיבות. שם בדיוק deinterlacing עושה את ההבדל.
הבדיקה היא חלק מהעבודה — גם אם אתם לא בטוחים מה יש לכם.
